פסק-דין בתיק ע"פ 38980-04-10

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.      בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת הוגשו כנגד המשיב, מר עמרם רון, שני כתבי אישום. בכתב האישום הראשון (פ' 1031/09; ע"פ 38980-04-10) הואשם בעבירות של אי תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 2(א) ו - 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן - חוק שכר מינימום) וניכוי שלא כדין משכרם של עובדים בניגוד לסעיף 2(ב)(9) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים). בכתב האישום השני (פ' 1019/09; ע"פ 38984-04-10) הואשם המשיב כנושא משרה בעבירה של ניכוי שלא כדין משכר עובדים בניגוד לסעיפים 5 ו - 2(ב)(9) לחוק עובדים זרים.

הערעורים שבפנינו נוגעים לגזרי הדין שהוטלו על המשיב, לאחר הודאתו בעבירות שיוחסו לו.

רקע וטענות הצדדים

2.         המשיב הנו חקלאי המעסיק עובדים זרים לפי היתר כדין. לאחר ביקורת שנערכה במשקו ביום 18.4.05, הוטלו עליו ביום 21.1.07 קנסות מנהליים בגין אי תשלום שכר מינימום לששה עובדים עבור החודשים ינואר - מרץ 2005 ובגין ניכוי יתר משכרם של שני עובדים בניגוד לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 וחוק עובדים זרים. בהתאם לבקשת המשיב להישפט, הוגש נגדו כתב אישום (תיק פ' 1031/09) ביום 26.8.09 (להלן - המקרה הראשון).

3.         ביום 28.5.06 נערכה ביקורת נוספת במשקו של המשיב, שהופעל אותה עת באמצעות השותפות הרשומה "רון עמרם וגילה" (להלן - השותפות), ונמצא כי בוצעו ניכויי רשות משכרם של שלושה עובדים זרים ללא היתר מראש ובכתב מהעובדים. בשלב ראשון הוטל על השותפות, ביום 14.5.07, קנס מנהלי בגין כך; נוכח בקשתה להישפט, הוגש נגדה ונגד המשיב - כנושא משרה בה - כתב אישום ביום 26.2.09 (פ' 1019/09; להלן - המקרה השני).

4.         בהתאם להסדר טיעון שהושג בין הצדדים - המשיב הודה בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום, השותפות נמחקה מכתב האישום שהוגש בגין המקרה השני, וכל צד טען לעונש לפי שיקול דעתו.

5.         בית הדין האזורי (השופטת אורית יעקבס), לאחר שמיעת טענות הצדדים, גזר את דינו של המשיב בגין המקרה הראשון על קנס כספי בסך 25,000 ש"ח ובגין המקרה השני על קנס כספי בסך 5,000 ש"ח. בנוסף נדרש המשיב, בכל אחד מהתיקים, לחתום על התחייבות להימנע מהעבירות מושא כתב האישום, למשך שלוש שנים, על סך 104,400 ש"ח לכל עבירה.

בית הדין נימק את פסיקתו "מתוך התחשבות במצבו הבריאותי של הנאשם וכן במצב הכלכלי הקשה אליו נקלע וכן בשים לב לחלוף הזמן מאז בוצעה העבירה ועד שהוגש כתב האישום (קצת למעלה משלוש שנים) ובכך שהנאשם ציין כי כל שעשה היה בתום לב וכי נחשב כמעביד הוגן לעובדיו".

6.         המדינה ערערה על קולת העונש, וטענה כי הקנסות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי נמוכים בצורה מופרזת לא רק מגובה הקנס המרבי הקבוע בחוק אלא גם מגובה הקנס המנהלי. עוד הדגישה כי הסיבה העיקרית לחלוף הזמן עד להגשת כתב האישום במקרה הראשון הייתה ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין בקשת המשיב להישפט, כאשר בדיעבד ממילא הודה בעבירות שיוחסו לו ואין לאפשר לו להיטיב את מצבו לעומת הקנס המנהלי.

7.         המשיב תמך בגזרי הדין של בית הדין קמא, והדגיש את הטעמים המצדיקים לגישתו שלא למצות עימו את הדין, לרבות הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות; העובדה כי הודה וחסך מזמנו של בית הדין; גילו; מצבו הכלכלי הקשה, אליו נקלע בשל קשיי ענף החקלאות ומשבר המים; בעיותיו הרפואיות; העדר הרשעות קודמות; החרטה שהביע, הבאה לידי ביטוי בהעדר תלונות כלשהן מאז המקרים מושא כתבי האישום ועד היום; והטענה כי העסיק את העובדים הזרים בתום לב ובהגינות והודה בעבירות בשל לקיחת אחריות על מחדלי מנהל החשבונות מטעמו.

הכרעה

8.         ככלל, אין זה דרכו של בית דין זה להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 1010/04 פרי גיל בע"מ - מדינת ישראל, מיום 20.7.05; עפ"א 47/08 יאיר שערים 2000 בע"מ - מדינת ישראל, מיום 26.10.09). על אף זאת, בנסיבותיו של מקרה זה, הגענו למסקנה כי גזרי דינו של בית הדין האזורי חורגים לקולה במידה המחייבת את התערבותנו.

9.         מסקנתנו נובעת מהוראת סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985, הקובעת כי אם "ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי... לעניין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו... ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו".

כבר נקבע כי "תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות הינה למנוע מצב על פיו מי שלא שילם קנס ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק" (ע"פ 1001/01 מדינת ישראל -ניסים נפתלי, פד"ע לח 145 (2003), להלן - עניין נפתלי; כן ראו את ע"פ 1005/04 מדינת ישראל - עולם יפה מעץ, מיום 19.6.05). היינו, ככלל, אין לפסוק קנס נמוך מגובה הקנס המנהלי, למעט בנסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת.

10.       עוד לקחנו בחשבון את החשיבות החברתית העומדת בבסיסו של חוק שכר מינימום, להבטיח "קיומה של רשת מגן בסיסית" ו"קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה" (ע"פ 24/05 א.ח. מור אחזקות (1992) בע"מ - מדינת ישראל, מיום 14.7.08), ואת הצורך בהרתעת מעסיקים העומד בבסיסה של הנורמה הפלילית.  גם העבירה הנוספת בה הורשע המשיב - ניכויי יתר משכרם של עובדים זרים - הוכרה בפסיקתו של בית דין זה כמצדיקה ענישה מחמירה, ככל העבירות המתייחסות להעסקת עובדים זרים ללא תנאי עבודה הוגנים (עניין נפתלי).

11.       מצידו השני של המטבע, עומדות לזכות המשיב הנסיבות המיוחדות כפי שפורטו בגזרי הדין של בית הדין האזורי ובטענותיו בפנינו. נסיבות אלה מצדיקות שלא למצות עימו את הדין. באיזון כלל השיקולים, הגענו למסקנה כי יש להעמיד את עונשו של המשיב בגין המקרה הראשון על קנס כספי בסך 50,000 ש"ח, ובגין המקרה השני על קנס כספי בסך 10,000 ש"ח - אשר ישולמו בתשלומים לפי קביעת בית הדין האזורי בה לא התבקשה התערבותנו.

בנוסף לכך, תישאר על כנה הדרישה מהמשיב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה, בהתאם לקביעת בית הדין האזורי, למעט תיקון עליו הסכימו הצדדים: כיוון שהקנס המירבי בגין המקרה השני עומד על סך של  26,100 ש"ח לכל עבירה, ההתחייבות להימנע מעבירה תעמוד על סכום זה בגין כל עבירה, ולא כפי שנקבע.